לפסק הדין בעניין ליאורה גלט-ברקוביץ נ' ברוך קרא ואח'
בתביעה ייחודית מסוגה של מקור נגד עיתונאי, תבעה עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ את עיתון הארץ בגין חשיפת זהותה כמקור הדלפת החקירה נגד רה"מ לשעבר מר אריאל שרון בפרשת 'סיריל קרן'. בית המשפט המחוזי בת"א דחה את התביעה.
התובעת, עו"ד גב' ליאורה גלט-ברקוביץ שהייתה בזמנים הרלוונטיים פרקליטה בכירה בפרקליטות, טענה כי כתב עיתון הארץ מר ברוך קרא, עורך עמודי החדשות באותה תקופה, המוציאה לאור של העיתון ומר עמוס שוקן שהינו דירקטור ובעל מניות בחברה, הפרו סיכומים מפורשים עימה ואת חובת הזהירות המוטלת עליהם, בכך שלאחר שקיבלו מידיה מידע דרמטי ופרסמו אותו בעיתון "הארץ", גרמו בהתנהגותם ובהתנהלותם לחשיפת זהותה.
התובעת שימשה כפרקליטה מלווה לחקירת המשטרה נגד ראש הממשלה דאז, מר אריאל שרון ומעורבים נוספים בנושא מימון מערכת הבחירות של מר שרון. במסגרת תפקידה, התלוותה התובעת לחיקור דין שנערך בארה"ב, אז התעורר אצלה החשד כי אחד הנחקרים המרכזיים מיוצג ע"י עורכי דין שנשכרו על ידי גורמים המעורבים בחקירה, והיא שלחה בעניין זה מכתב אישי לפרקליטת המדינה. במקביל, נפתחה חקירה בפרשה נוספת, שנודעה לימים כ"פרשת סיריל קרן" אשר קיומה הוסתר מעיני הציבור, עד לגילויה על ידי התובעת, באמצעות הפרסומים ב'הארץ'.
התובעת, שהחליטה לחשוף את הפרשות לקראת הבחירות, העבירה טיוטת בקשה לביצוע חיקור דין של מר סיריל קרן ועותק מהמכתב לפרקליטת המדינה לעיתונאי מר ברוך קרא, וכן מסרה לו מידע בעל פיה בעניין פרשיית השוחד. בעקבות זאת, פורסמו בעיתון "הארץ" שתי כתבות שחשפו את קיומה של החקירה, ומיד לאחר הפרסום הראשון התקשר קרא לתובעת ממכשיר הטלפון הקווי שבדירתו, והשניים החליפו רשמים אודות הפרסום.
בעקבות הפרסומים, הורה היועץ המשפטי לממשלה על חקירה לאיתור מקור ההדלפה, ולאחר שהודתה כי היא מקור המידע, הועמדה התובעת לדין והורשעה במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של גילוי והפרת חובה, עבודתה בפרקליטות הופסקה, ורישיונה נשלל למשך 5 שנים.
בתביעה אזרחית שהגישה נגד עיתון הארץ והמעורבים מטעמו בפרשה, טענה התובעת כי הנתבעים הפרו חובתם כלפיה וגרמו לחשיפתה כמקור, וזאת בעצם עריכת שיחת הטלפון לאחר הפרסום, מסירת העמודים מתוך הבקשה לחיקור דין לידיו של כתב ערוץ 2 ופרסום הכתבה השנייה תוך התבססות על המכתב האישי לפרקליטת המדינה. זאת, לטענתה למרות שאסרה במפורש על כל שימוש בתוכנו או עצם אזכורו של המכתב והתנתה את מסירת המסמכים באי הצגתם או מסירתם לאחר.
הכתב הכחיש דברים אלו, וטען כי התובעת ביקשה מיוזמתה, למסור לו את שני המסמכים לצורך פרסומם.
השופט אבי זמיר דחה כאמור את התביעה. ראשית, קבע השופט כי בין עיתונאי לבין מקור שלא מעוניין בחשיפת זהותו, נכרת למעשה סוג של חוזה, כמו גם יחסי "שכנות", כך שהעיתונאי חב כלפי המקור חובת זהירות, וכי אין חולק שאם המקור מציב תנאים מפורשים וברורים, על העיתונאי, ככל שהוא מעוניין בפרסום לכבדם.
עם זאת, נפסק כי התובעת לא הוכיחה כי אסרה במפורש על עריכת שימוש כלשהו במכתב לפרקליטת המדינה או בתוכנו, וכמו כן, לא הוכיחה כי אסרה על הצגתה הויזואלית של טיוטת הבקשה לחיקור דין. זאת, בין היתר לאור הודאתה במשטרה לפיה ביקשה דווקא לגלות לציבור את עצם קיומו של חיקור הדין וכן בהתחשב בעובדה כי לא ביקשה לאחר הפרסום הראשון להפסיק את השימוש במסמכים.
עוד נקבע, כי התובעת לא הוכיחה כי דרשה מפורשות מהעיתונאי להתקשר אליה רק מ"קו מאובטח" , והוא אף לא היה צריך לצפות כי תפתח חקירה פלילית, שבמסגרתה יתבקש צו לחשיפת פלט השיחות של הטלפון בביתו. בנוסף נדחו יתר טענותיה של התובעת בעניין הפרסומים, כמו גם טענתה כי היעדרו של "נוהל" ספציפי כתוב במערכת העיתון בעניין שמירת חיסיון מקור עיתונאי, עולה כדי רשלנות.
למרות דחיית התביעה, נקבע כי אין לחייב את התובעת בהוצאות משפט, וזאת מאחר והביאה לבירור עניין לגיטימי, תקדימי ועקרוני.
לפסק הדין בעניין ליאורה גלט-ברקוביץ נ' ברוך קרא ואח'
למדור: נזיקין
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.